חיים של יוגה.... מחוץ למזרון
נסענו למקום הקסום ביותר בעולם, מכתש רמון. העמקנו פנימה אל תוך המדבר.
אל השפיץ של הלב, הר ארדון, המלך עם הכתר שמולך על המכתש, בשלווה.
ישנו מתחת לאינסוף כוכבים וירח שמתבונן בנו, זורח ומאיר את הלילה.
שיחות על החיים, שאלות כמספר הכוכבים שעולות ועולות ללא תשובה.
חקירה פנימה ועוד נגיעה וכאב שעולה ואז נשימה ודמעה, ועוד שאלה וצחוק מלא שמחה.
מעין ריקוד כזה פנימה, עמוק פנימה.
כך עד שנרדמתי לשינה שקטה, באוויר המדברי הקר והתעוררתי לבוקר בריח של געגוע.
התחלנו בהליכה קצרה (בכפכפים חלקות), הדרך משכה אותנו עוד ועוד, כאילו סודות
שמחכים שניגע בהם על השביל הצר שמקיף את ההר המלכותי. שביל שעולה ומטפס למעלה
אל הפסגה ואז אל הפסגה הבאה. בשמיים חגו מעלינו ארבע נשרים.
התיישבנו על מדרגת אבן בפסגת ההר, השמש עדיין עדינה ונעימה.
צילמתי את אינסוף הקסם של המכתש ופתאום ראיתי את הצל שלי מתבונן בי.
כמה שקט יש בתוך הצל....
הצל שלי התבונן בי ואני בו ופתאום לא היתה בי יותר, לרגע.... אפילו שאלה אחת.
תחושה של אני כאן, עם אהובי, במדבר.
שלמות שקטה ומכילה את הכל.
ואז, אז הירידה למטה. השמש שעולה ומחממת, עדיין מדבר.... בשיא עוצמתו.
אפשרות מיידית לראות האם השקט באמת נמצא בי, השמחה, הקלות?....
למרות הקושי של ירידה בהר תלול, נעולה בכפכפים (כבר הזכרתי?).
הדרך היתה ארוכה וחמה מאוד חזרה, אך הרוח הקרירה שנשבה לפעמים, מנחמת
הזכירה את השקט המטורף על הפסגה.
כמה תודה.
תודה להכל, תודה לשלם, תודה לאהבה.
